פסיפס לוד
“פסיפס לוד” נחפר בשנת 1996 על ידי מרים אבישר, במהלך חפירות הצלה שבצעה רשות העתיקות ביזמת עיריית לוד, בעת שתוכננו עבודות פיתוח ברחוב החלוץ בעיר. הפסיפס תוארך לתקופה הרומית המאוחרת (סוף המאה ה-ג’ – ראשית המאה ה-ד לספירה). הפסיפס יוצא דופן באיכות בנייתו, בתכניו ובמצב השתמרותו. מומחים מעריכים אותו כפסיפס המרשים ביותר שהתגלה בארץ ומהמרשימים המוכרים מהתקופה הרומית ברחבי האימפריה כולה. איכותו האמנותית מתבטאת בגודל האבנים, בעושר הגוונים ובכישרונו של האומן המבצע. רוב הפסיפס השתמר היטב.
אתר הפסיפס נמצא בלב רובע יוקרתי של העיר דיוספוליס (“עיר האלוהים” – שמה של לוד בתקופה הרומית). רמזים לכך ניתן לקבל מרצפות פסיפס צבעוניות ומרשימות שנחשפו במהלך השנים במרחק של עשרות מטרים מרצפה זו. שתיים מרצפות הפסיפס המתוארות נחפרו על ידי שביט ורוזנברגר בשנת 1990, הפסיפסים הועתקו למעבדות רשות העתיקות במוזיאון רוקפלר והם נוצקו על משטחי גבס המאפשרים להשיבם ללוד לתצוגה.
בעת שצוות רשות העתיקות עמל על הוצאת רצפת הפסיפס מאתרה לצורך שימורה והטסתה לתצוגה ברחבי העולם, נחשף לצדה מכלול נוסף אשר גם רצפותיו היו מכוסים בפסיפסים איכותיים לא פחות, אף שנראה שמצב ההשתמרות שלהם היה פחות איכותי מזה של פסיפס לוד.
מומחי מכון ישראלי לארכיאולוגיה (ע”ר) מאמינים שיש לשאוף להמשיך ולחשוף את הפסיפסים במרחב ולהציגם כמכלול במסגרת המוזיאון המתוכנן במקום. מיקומה המרכזי של לוד בכלל, ושל אתר הפסיפס בפרט, יאפשרו נגישות מאוד נוחה אל האתר ולכן אנו ממליצים להופכו למוזיאון לאומי לפסיפסי ארץ-ישראל. מכון ישראלי לארכיאולוגיה (ע”ר) מספק שירותי שימור למגוון רב של מבנים וממצאים שהוגדרו בחוק כעתיקות.
עבודות השימור מתבצעות על פי העקרונות שנקבעו בחוק העתיקות ובאמנות שימור בינלאומיות.
תיאור הפסיפס
אורך הפסיפס כ-17 מ’ ורוחבו כ-9 מ’. הפסיפס מורכב מכמה משטחים אשר חולקו לשבע רצועות עיטוריות. הרצועה הצפונית ביותר כוללת סצנות של טרף, דגים, טווס מרשים, סלסלה מלאה בסמלי שפע ועוד. כול פרט שובץ בתוך משושה המוגדר במסגרת שעוצבה כמקלעת צבעונית. המשטח השני הוא המשטח המרכזי והוא כולל מגוון רחב של דמויות בעלי חיים מן הים ומהיבשה. ביניהם ניתן להבחין בפיל, בג’ירפה, באריות, בנמרים ובטיגריס, בראם, בארנבת ועוד. הסצנה המרכזית בפאה הדרומית של המשטח מציגה שני נמרים תלויים על גבי אמפורה מרשימה. השטיח השלישי מציג בעושר מדהים את עולם הים. האומן שיצר את הפסיפס הכיר היטב את דגת הים וידע לתאר את הדגים השונים לפרטים. בסצנה זו מוצגות גם שתי ספינות, האחת מהן נפגעה במהלך השנים. הפרטים הרבים שמופיעים בספינת המפרש שהשתמרה היטב מלמדים שהאומן הכיר היטב את עולם הספנות, או לפחות נועץ במומחים. תיאורי האניות מעשירים את המחקר אודות השיט והמסחר הימי בתקופה הרומית.
המשטח הרביעי עוצב כרצועה חוצצת בין המרחבים. במרכזו אמפורה מרשימה וממנה מסתרג צמח קיסוס לצדו שובצו דמויות ציפורים. המשטח החמישי הוקדש כולו לדגמי ציפורים, אך ניתן להבחין שתיאור הציפורים נעשה תוך הקפדה על הפרטים ואבחנה בין המינים השונים על פי מאפייניהם. המשטח השישי כולל בתוכו מטופות (רצועות עיטוריות) אותן תוחם דגם מקלעת. בכול אחת מהמטופות ניתן למצוא עוף, או דג או בעל חיים יבשתי. המשטח נפגע בחלקו הדרומי ולא נותר שלם. משטח זה והמשטח החמישי, הצמוד לו מצפון, נפגעו על ידי קיר שנבנה מאוחר יותר על גבי רצפת הפסיפס. סביר להניח שבוני הקיר הזה כלל לא הכירו את הפסיפס והם פשוט חפרו תעלת ייסוד לקיר ופגעו ברצפה באקראי. המשטח האחרון מוצמד לפאה המזרחית של הפסיפס. הוא השתמר בצורה חלקית בלבד והוא מציג כנראה אמפורות מהודרות. המסגרת של המטופה הזו ייחודית ומרשימה מאוד בצבעוניותה.
השתמרות הפסיפס מאוד מרשימה בעיקר לאור העובדה שמקירות המבנה שהכיל אותו כמעט לא נותר זכר. בהעדר קירות קשה להעריך מה היה טיבו של המבנה, אך בהחלט סביר להניח שמדובר בוילה של משפחה עשירה, כפי שהיה מקובל בעולם הרומי.
בעולם הרומי פעלו כמה אסכולות אשר יצרו פסיפסים לכול דורש. מקורות ההשראה של האסכולות השונות היו מגוונים. אחד ממקורות ההשפעה הידועים היה עיסוק בנופי צפון אפריקה. רבים מדגמי המשנה ניתן למצוא בפסיפסי אנטיוכיה, כיום אנטאקיה שבתורכיה, בה נחשפו פסיפסים רבים ואיכותיים. בניגוד לפסיפסים אחרים מהתקופה, אין מופיעים ברצפה תיאורים של בני אדם או דמויות מיתולוגיות.
